מאמר בנושא החופש הגדול, מאת עפרה גולדברג

כל תלמיד יודע שיום אחד מגיע החופש הגדול.

גם אנחנו המבוגרים מתכננים את החופשה השנתית שלנו. מדמיינים עצמנו באיזה חוף עם מים כחולים שותים קוקטיל עם מטריה צבעונית, או מסתובבים ברחובותיה העתיקים של עיר קסומה. עוצרים את שגרת החיים העמוסה שאנו חיים וחווים שקט וחופש.

יש אנשים שאומרים על עצמם שאם יהיו בחופשה במקום רגוע מדי אז אחרי יומיים הם יטפסו על הקירות.

למה? כי בעצם החופש הוא לא ב"חוץ".

כולנו רוצים להיות חופשיים, אבל אנחנו הדיקטטורים הכי גדולים- שופטים את עצמנו, מבקרים את עצמנו, משווים לאחרים, וככה אנו מגבילים את החופש שלנו.

האדם היחיד שיכול לתת לנו את החופש זה אנחנו ולא אף אחד אחר. אנחנו בנויים מתחושות, רגשות ותפיסות, שמנהלים אותנו ושולטים בנו. הרבה אנשים חושבים שזה חלק מהם, אבל זה לא.
אומנם איננו יכולים להימנע (וגם לא רצוי) מהמחשבות, מהרגשות ומהתחושות שלנו, אבל השאלה היא- מי מנהל את מי?  למשל, כשאני עצובה – האם אני הולכת לאכול או לקנות בגדים?  אני לא אומרת שזה רע לנשנש או לקנות בגדים, אבל רק שווה לבדוק אם אני בוחרת את זה או שאותו רגש מנהל אותי.

עלינו רק להתחיל להתבונן פנימה ולבדוק מי מנהל אותי. האם אני מתנהלת מתוך בחירה או הדברים בוחרים בי. להתחיל לחקור ולגלות את האני האמיתי, להכיר בכל הרגשות אבל לא להזדהות איתם.
זה מתחיל בשפה - אנו לא אומרים "יש בי כעס", אלא "אני כועס"- אנחנו מזדהים.  זה כמו דימוי של שמיים עם עננים. השמיים אינם אוחזים בעננים, העננים באים והולכים.

ברגע שאני מתחילה להיות מודעת לזה, ושואלת מי זה "אני", מגלים שהגוף זה לא "אני"- כי הוא כל הזמן משתנה, זה לא הרגשות שלי- כי גם הם משתנים כל הזמן- לפעמים אני עצובה, לפעמים כועסת לפעמים שמחה, וגם לא המחשבות שלי שמשתנות בהתאם לסיטואציה.

אז כדי להבין מי זה האני הזה, הכי טוב זה למצוא זמן פנוי לשבת ולשאול. וכדי לעשות את זה פשוט יותר נשאל- מי הוא המארח של המחשבות, מי המארח של הפחדים, של הבלבול, של העצב? 
הבעיה היא שכשאנו מנסים לשבת בשקט ולשאול מגיעים אורחים נוספים, האורחים הפיזיים: אורח הגירוד, אורח הכאב, אורח הרעב ואחריהם האורחים הרגשיים- העצב, הדאגה, האכזבה וכמובן אורח המחשבות.
אבל החלק הטוב הוא שבעצם אנו מתחילים לראות ולעשות את ההפרדה בין האורחים למארח. בהתחלה יגיעו תשובות פשוטות שקשורות להגדרות שלנו לגבי עצמנו ולאט לאט יגיעו תשובות אחרות יותר עמוקות.

זה לא קל ולא תמיד נעים אבל כשאנו עושים זאת מגיעות תובנות. אנחנו מבינים שאנו בעצם המשרתים שמשתדלים לרצות את האורחים. הם מגיעים, מתיישבים ורוצים את תשומת הלב ולא הולכים עד שמגיע אורח אחר ותופס את מקומם, וזה אף פעם לא נגמר. 
אם אני כל הזמן משתדלת לתת להם את מה שהם רוצים, למה שיילכו?

למשל, אורח האוכל, כל כך הרבה אנשים עסוקים בלרדת במשקל, בדיאטות. זו תעשייה ענקית בעולם.
וכולם מחפשים עזרה מבחוץ –כדורים מדכאי תאבון למשל. וכל זה כי הם יודעים שכשבא אורח האוכל הם לא יכולים להגיד לא, והם חייבים לרצות אותו. ואורח האוכל הוא לא אורח אחד.. זו ממש משפחה של אורחים- אורח המתוק, ואורח המלוח, ואורח הקינוחים...  אבל לא נוכל לנקות את הבית ממתוקים או מאוכל שאנחנו אוהבים.
יש עוד אנשים שגרים בבית שלא צריכים להיות בדיאטה. הרעיון הוא לא לנקות את המרחב החיצוני אלא את הפנימי.

מה שבפועל צריך לעשות זה לסרב לאורחים, ללמוד להגיד "לא עכשיו". גם לאורח הגירוד, גם לאורח הביקורת וגם לאורח האוכל. לא לפחד להגיד לפעמים "לא", להבין שלא קורה שום דבר נורא, להפך הם מתקפלים והולכים.

יש רק חופש אחד אמיתי והוא החופש מלהיות המשרת של האורחים.

פעם באחד המנזרים ביקש אחד התלמידים מהמורה שלו-

"גלה לי את הדרך לחירות".

ענה לו המורה- "מי הוא זה שקושר אותך?".

לא חייבים כל יום לשבת שעה במדיטציה אפשר גם לעשות את זה כשיש לך 10 דקות לעצמך, בזמן שטיפת הכלים, עם קיפול הכביסה או בזמן הג'וגינג- תוך כדי שאיפה ונשיפה "מי המארח של המחשבות שלי?"

האורחים ימשיכו לבוא וללכת, הם לא נעלמים, אבל אנחנו מפסיקים להיות המשרתים שלהם והופכים להיות "בעלי הבית". כשאני שקט והאורחים שלי לא מנהלים אותי יש פה חופש והרמוניה.
בעל הבית תמיד יבחר בסיטואציה של "win win".

צריך סבלנות, זה תהליך איטי ואין לצפות לשינוי מיידי,

אבל כמו שכל תלמיד יודע- יום אחד מגיע החופש הגדול.

 עפרה גולדברג,

מטפלת בשיטת הטרילותרפיה,

מעבירה הרצאות וסדנאות בנושא.
ליצירת קשר: ofra.goldberg@gmail.com